הרחב הכל
כווץ הכל
אם יש שיר שמתאר את ההרגשה שעברה עלי בזמן שראיתי מי עף, זה השיר Im so excited של הפוינטר סיסטרס (גילוי נאות: שמעתי אותו ברדיו היום אז נזכרתי בעת כתיבת שורות אלו). השבוע עברה עלינו הדחה נוספת ואנחנו קרבים בצעדי ענק לקראת הגמר הגדול (צריכים לעשות את זה כמו בהישרדות - 2 עונות בשנה. זה המון זמן לחכות עד ינואר!)
טוב, אז עברנו עוד הדחה ונותרה לנו סה"כ עוד תוכנית אחת עד לגמר (אני אומרת, צ'פרו את הצופים ותנו אחרי זה כמה פרקים נוספים עם אודישנים הזויים, ככה זה יקל על הגלולה המרה).
גם השבוע, פרק ההופעות כלל 2 הופעות מכל מתמודד, כאשר הנושא היה "היכל התהילה של רוק אנד רול".
היכל התהילה של הרוק אנד רול הנו מוזיאון וארגון שנמצא בקליבלנד, אוהיו. המוזיאון מתעד את ההיסטוריה של מוזיקת הרוק אנד רול. בתוך המוזיאון ניתן למצוא פריטים ומידע על להקות, זמרים, נגנים, ועוד אנשים מפורסמים שהשפיעו על מוזיקת הרוק והרוק אנד רול בפרט. ו שנמצא ב, . המוזיאון מתעד את ה של מוזיקת ה. בתוך המוזיאון ניתן למצוא פריטים ומידע על להקות, זמרים, נגנים, ועוד אנשים מפורסמים שהשפיעו על מוזיקת ה והרוק אנד רול בפרט.
המבנה תוכנן על ידי האדריכל איי. אם. פיי והמוזיאון החל לפעול ב-2 בספטמבר 1995. האמנים הראשונים שהוצגו בהיכל כללו את אלביס פרסלי, צ'אק ברי, ריקי נלסון, ביל היילי, ריי צ'ארלס ועוד. בכל שנה מתווספים להיכל אמנים חדשים (נלקח מאתר ויקיפדיה).
הפרק נפתח עם הצגת ההיכל ולאחר מכן פתח את הערב דיוויד קוק (אני שמחה שהסטטיסטיקה נכשלה גם הפעם). הוא בחר לשיר Hungry like the wolf של דוראן דוראן ו- Baba ORiley של להקת "המי".
רנדי אמר שהשיר הראשון היה "בחירה סבירה של שיר והופעה 'בסדר'". על השיר השני שלו אמר שזה כבר דיוויד קוק שהוא למד להכיר ולאהוב.
פאולה אמרה שהשיר הראשון השאיר בה תאבון גדול והיה נפלא לראות אותו מתקדם במהלך העונה. על השיר השני אמרה שהיא פשוט רוצה עוד ועוד ועוד ממנו.
סיימון אמר שהשיר הראשון לדעתו היה טוב אבל היה חסר את הטאצ' של דיוויד שבד"כ נעשה אבל זה מספיק טוב בשביל לעבור לשלב הבא. על השיר השני הוא פשוט סיכם את זה עם "ברוך שובך, דיוויד קוק".
דעה אישית: השיר הראשון היה חביב, למרות שה"טו טו טו" שלו היה די צורם לאוזן ובכלל השירה נשמעה מעט צווחת. השיר השני היה יפה, מאוד נהניתי מההופעה ובהחלט ארצה לשמוע את זה שוב בגרסת הסטודיו שלו (רק שלצערי יצאה גרסת סטודיו לשיר הראשון בלבד).
הבאה לשיר הייתה סאישה ששרה את השירים Proud marry של קרידנס קלירווטר רבייבל ו- A Chance is gonna come של סאם קוק.
רנדי אמר בשיר הראשון ש"זהו השבוע השלישי ברציפות שסאישה מפוקסת ועושה עבודה טובה". בשיר השני אמר שהוא לא אהב את השיר, לא אהב את העיבוד, לדעתו היא ניסתה לשיר מעט בכוח ושפשוט לא נוגעים בשיר של סאם קוק.
פאולה החמיאה לה ואמרה שהיא נראית כמו כוכבת. בשיר השני פאולה נעמדה ומחאה לה כפיים, ואמרה שהיא הפכה לכוכבת ובירכה אותה לחלום שלה (דבר שגרם לה לדמוע, למרות שהאשימו את רנדי על הדמעות).
סיימון אמר שהשיר הראשון היה גרסה צווחנית של השיר וחיקוי רע של טינה טרנר. בשיר השני סיימון הסכים עם פאולה.
דעה אישית: השיר הראשון היה טוב מבחינת שירה אבל ההופעה שנתנה הייתה מוגזמת מדי. זה לא ברודווי... ואני חייבת להודות – סיימון באמת צודק, זה באמת מזכיר חיקוי רע של טינה טרנר! אבל השיר השני היה בהחלט מרגש וראו עד כמה סאישה התחברה לשיר, כשנתנה לו אינטרפרטציה שונה מעט מהמקור כשראתה במעמד הזה מעין הגשמת חלום משלה. הייתה לי סימפטיה אליה כשהיא התחילה לבכות ואני מניחה שכך הרגיש גם הקהל האמריקאי (ספויילר להמשך?).
לאחר מכן עלה ג'ייסון קסטרו ששר את השירים I shot the sheriff של בוב מארלי ו- Mr.Tambourine man של בוב דילן. בשיר השני הוא שכח כמה שורות וזמזם אותן (חוסר מוכנות בדיוק כמו בפרק הקודם). בפרק ההדחה סיקרסט ירד עליו כשאמר שהוא שר את רוב השיר.
רנדי אמר שהשיר הראשון מבחינתו היה גרסת קריוקי של בוב מארלי ושזה היה רק בסדר ושבשלב זה של התחרות הם צריכים להוכיח שמגיע להם להיות בגמר. בשיר השני הוא פשוט אמר שהוא לא מפוקס.
פאולה ניסתה למצוא מחמאה ואמרה שהיא מעולם לא ראתה אותו פונה לקהל כמו שעשה בשיר הראשון אבל ציינה שהיא לא "השתגעה" על ההופעה והשיר. בשיר השני היא אמרה "אמנם השיר לא הדהים אותי, אבל אתה מדהים אותי" (מה שמדהים אותי זה היכולת שלה למצוא מחמאה בכל דבר. כבוד, פאולה!).
סיימון אמר שהשיר הראשון היה פשוט מחריד. "זה שיר שלא נוגעים בו, העיבוד היה מחריד ושההופעה והשירה היו הגרועים ביותר ששמע והשווה את ההופעה לסיבוב הראשון של האודישנים (שזה ממש רע למי שיש לו ספק). בכלל, נראה שהוא ממש כעס על ההופעה הזו. על השיר השני הוא פשוט אמר לו לארוז מזוודה.
דעה אישית: אוך, אל תתנו לי להתחיל אפילו! כבר הבעתי נחרצות את מה שיש לי לומר על הרסטות-מן שלנו, אבל אני חייבת להעיר כמה דברים. עם יד על הלב - בהופעה הראשונה שלו הייתי בטוחה שהוא שיכור ו/או מסומם! החל מהתזוזות וההבעות המוזרות שלו ועד לשירה הזוועתית ביותר שלו. מה גם שנראה שלא מזיז לו מה יש לשופטים לומר ועוד יותר נתן את ההרגשה שהוא מת אבל מת לעוף משם. אם פאולה בקושי מוצאת משהו חיובי לומר... אז באמת שהגענו לשיא.
אגב – אם תשימו לב לרגע שבו סיקרסט מקריא את המספרים שצריך להתקשר כדי להצביע, ג'ייסון עושה תנועת שפתיים של "אל תצביעו" (אבל הסתייגות קטנה – הוא הבהיר זאת לאחר מכן ואמר שזה בעצם היה "תצביעו, תצביעו". לי אישית זה נשמע כאילו הוא מתרץ לאחר מעשה, במיוחד כשהוא טרח להגיד בכל רגע שהוא מתגעגע ורוצה לחזור הביתה).
דיוויד ארצ'ולטה סגר את הערב עם השירים Stand By Me של בן א.קינג ו- Love me tender של אלביס (הגדול) פרסלי.
רנדי אמר בשיר הראשון ש"סוף סוף יש מישהו ברביעייה ששר בניסיון לזכות." בשיר השני אמר שזאת הייתה הופעה טובה ואהב שהיה עדין.
פאולה הזכירה שלהיות בן 17 בתחרות כזו זה דבר קשה והחמיאה לו על כך שהקשיב לעצתו של אנדרו לויד וובר לפני כמה תוכניות שאמר לו להשאיר את העיניים פתוחות כשהוא שר. בשיר השני היא אמרה שזה היה נפלא.
סיימון אמר שהוא יכל אפילו לשרוק את השיר שלו וזה היה נשמע טוב יותר מהשיר הקודם (השיר של בוב מארלי בביצוע המחריד (זה סיימון אמר, לא אני) של ג'ייסון קסטרו) והכתיר את השיר הזה כהופעה הטובה ביותר עד כה (כלומר בסבב הראשון של השירים). בשיר השני אמר שהוא לא ניצח את המתחרים אלא מחץ אותם.
דעה אישית: שני השירים שלו מבחינה קולית היו טובים. לא נפלתי מהכסא מההופעה, אבל זה היה טוב. אין הרבה מה להוסיף, הוא בהחלט יודע לשיר ומביא כל שבוע הופעות חזקות.
אגב, פיסת מידע חדשה שאולי תעניין כמה אנשים - אביו של דיוויד, ג'ף ארצו'לטה הכונה ע"י אחרים כ"stage dad" (או בעברית: אבא במה), כלומר אבא שדוחף את הילד שלו ומתערב בכל דבר, וכבר דווח שגרם לבנו לבכות העונה (בפרק בו שכח את המילים לשיר we can work it out, ככל הנראה נגרם כתוצאה מלחץ שהפעיל עליו אביו), הורחק מאחורי הקלעים של התוכנית ונאסר עליו להיכנס לשם יותר. זאת מאחר שג'ף הכריח את דיוויד לשנות מעט את השיר ששר Stand by me (למרות סירובם של המפיקים) וכתוצאה מהשינוי, הפקת "אמריקן איידול" יצאה עם נזק כספי (אני מניחה שעקב זכויות יוצרים).
אה, וגם זכינו לביקור קצר מקרלי סמיתסון שישבה בקהל.
פרק ההדחה:
בתחילת הפרק הייתה הופעה קצרה של ארבעת האיידולים ששרו אתReeling in the Years . אני חייבת לציין לרעה את ג'ייסון קסטרו שפשוט (ותסלחו לי מראש על הבוטות) נראה כמו קוף עם רסטות שמתהלך שפוף, באדישות ובצורה מאוד מגושמת.
בחלק של שאלות הקהל היו כמה שאלות שהייתי חייבת להזכיר כאן - קודם כל, מישהי התקשרה והציעה לדיוויד.ק לצאת איתה בשבוע הבא - מסכן, הוא היה ממש מובך מהשאלה ולא נראה מעוניין במיוחד.
אבל השאלות היותר משעשעות הופנו לסיימון: שאלה אחת הייתה "מדוע עוד לא קיבלת תואר אבירות מהמלכה" והשאלה השנייה "האם הוא חשב להיות שחקן, כי הוא יכול להיות הג'יימס בונד הבא" (סיימון כמובן אהב מאוד את השאלות).
במהלך הפרק שרו maroon 5 את שירם If I never see your face again (חייבת להודות - פעם ראשונה שאני רואה את הסולן וממש לא ככה תארתי אותו).
לצפייה בהופעה:
ו-בו בייס (הגיע מקום שני נגד קרי (המעולה) אנדרווד בעונה 4) ששר את השיר Witness מאלבום הבכורה שלו. לבסוף הגיע כמובן חלק ההדחה (51 מיליון קולות!) שבו גילינו שהשניים בעלי הקולות הנמוך ביותר הם: סאישה (הפתעה, הפתעה) מרקדו ו- ג'ייסון (תודה לאל) קסטרו.
ומי הודח? אני אומרת את זה בחיוך רחב - ג'ייסון!
אמריקה לא אכזבה אותי וכולם יכולים לישון בשקט, יש סוף סוף סדר בעולם (אם נשכח לרגע את הדברים היותר רציניים שקורים בארץ ובעולם)!
לא שזה כזה מפתיע, אם מחברים את כל הדברים שהיו השבוע ובתוכנית האחרונה - הדמעות של סאישה, החוסר אכפתיות של ג'ייסון, שכיחת המילים, הראיון בו אמר שהוא כבר מוכן ללכת... אני חושבת שלאמריקה לא ממש הייתה דילמה כאן וסוף סוף ההגיון והכשרון גברו על הילדות הקטנות.
ההדחה:
יש שטענו שקסטרו שכח בכוונה את המילים כדי שידיחו אותו, אבל בראיון הפרידה שלו אמר שזה לא נכון. מה שכן, הוא אמר שהוא מרגיש הקלה כי שבוע הבא שרים שלושה שירים והחלק הכי קשה מבחינתו היה בחירת השירים ולזכור את המילים.
מחווה למודח של השבוע, קבלו את סרטון האודישן של ג'ייסון (אגב, זה לא הגרסה המלאה, כי פשוט היא מעולם לא שודרה בטלוויזיה, אלא רק החלקיק הקטן הזה):
ואת ראיון הסיכום שלו:
טוב, אז לא צריך להיות גאון גדול כדי לנבא מה יקרה בפרק הבא - עם כל הכבוד לסאישה שמצליחה לשרוד שבוע אחרי שבוע ובאמת משתדלת, היא לא תצליח להחזיק מעמד נגד קהל המעריצים של שני הדיווידים. כך שההימור שלי, כמו תמיד עומד בעינו.
לסיום, אני רוצה להודות לקהל האמריקאי שנזכר להתעורר בדקה התשעים והוכיח שהוא לא מבסס את החלטתו רק על סמך פופולריות.
נתראה בשבוע הבא...